ההפרעה מחייבת מענה קליני -אבחוני וטיפולי- מותאם ושונה מזה הניתן במצב של קשיים חברתיים שמקורם רגשי (כמו ביישנות או חרדה) או שנובע מהפרעות אחרות (כמו הפרעת קשב או לקויות למידה). עם זאת, קשיים אלה בהחלט יכולים להתקיים במקביל לקשיי התקשורת וחלקם אף כתוצאה מהם.
משום גילה הצעיר של האבחנה, כלי האבחון הרשמיים למדידתה עדיין מצויים, ברמה העולמית, בתהליכי פיתוח. עם זאת, קיים כבר ידע מדעי וכן נסיון קליני אודות הקשיים המאפיינים את התסמונת. האבחון ביחידה לתקשורת החברתית מתבסס לפיכך על ידע מחקרי נוירופסיכולוגי, פרגמטי ופסיכולוגי עדכני ועל הנסיון הקליני המצטבר בהתייחס לקשיי התקשורת העדינים. המידע הרלבנטי לצורך הבירור האבחנתי נאסף מההורים, מדמויות משמעותיות הקשורות בילד-ה / בנער-ה (כמו מורה, פסיכולוג) , מסיכומי אבחונים וטיפולים מהעבר ומבדיקה קלינית שנערכת לילד-ה/נער-ה. הבדיקה בוחנת, תוך תהליך של שיח שוטף, את מרכיבי התקשורת האופיניים לאבחנה. המהלך כולו כולל העברת חומרי רקע מקדימים על ידי ההורים, פגישה של הבודק/ת עם ההורים, בדיקה לילד-ה/נער-ה, מפגש מסכם עם הבודק/ת ולאחר אלה, הוצאת דו"ח כתוב שבו מסוכמים הממצאים וההמלצות הטיפוליות.
הגישה הטיפולית
גם כאן, משום גילה הצעיר של האבחנה, הידע המדעי אודות הטיפול המיטבי נמצא עדיין בתהליכי פיתוח. עם זאת, הגישה הטיפולית ביחידה נשענת על נסיוננו בתחום כמו גם על ידע מדעי עדכני ממספר עולמות תוכן שמתחברים ביניהם. הראשון הוא תחום הנוירופסיכולוגיה של קשיי התקשורת העדינים. השני הוא תחום הפרגמטיקה במצבים של קשיי תקשורת בתפקוד גבוה והתחום השלישי נוגע להשלכות הנפשיות המדווחות בהתקיים קשיי תקשורת בתפקוד גבוה. הטיפול משלב את הידע הזה אודות האבחנה תוך ראיה אינטגרטיבית ושימוש בעיקר בגישות המנטליזציה, והגישה הקוגניטיבית התנהגותית. משמעותם הפרקטית של הדברים היא שהמטפל מכיר את מאפייני האבחנה על מרכיביהם ההתנהגותיים והרגשיים. על בסיס זה נבנה הקשר עם המטופל/ת כמו גם התוכנית הטיפולית המותאמת.
התוכנית הטיפולית כוללת בדרך כלל מפגשים טיפוליים חד שבועיים עם המטופל ומפגשי הדרכה עם ההורים אחת לשבועיים שלושה. ברוב המקרים מתקיים, תוך הסכמה עם ההורים, קשר של המטפל עם מערכת החינוך הרלבנטית לילד.
